<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים</h1>
<h2>דף מב:</h2>
לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני. וגרסינן בנזירות (מ"ב ב') כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד, והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי, ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ולא אמרינן הא מיטמא וקאי הוא, ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו פטור בחבורי אדם במת, אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב, וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו, שהאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה, וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה, נמצא נוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב, אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד, ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחלה, דתניא באבל (פ"ד) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש ה"ז לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד, פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו, א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאורייתא.
והלכתא כר"ט דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואע"ג דמיטמא וקאי, ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה, ועוד דסוגיין פ' ידיעות הטומאה (שבועות י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא, הילכך הלכה כר"ט, ובודאי דלענין איסורא אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע, ותני עלה התם באבל (פ"ד) כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום, במה דברים אמורים בזמן שיש בהן כדי מטה וקובריה אבל אם אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא, נטמא ובא כדי מטה וקובריה הרי זה פורש לו למקום טהרה, היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו ברחוקה עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני כבוד העם. שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום, דמיפטר הוא דפטר ממלקות אבל איסורא מדרבנן איכא משום דכל שלא בחבורן מוסיף טומאה הוא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' מינים [ירושלמי פ"ג ה"ה] שהברייתא הזו שנויה שם בחילוף, יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב, אמר לו ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו, אמר לו ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה, פירש טמא טומאת ערב, יצא ונכנס טמא טומאת שבעה, א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי זה הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב.
ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לבית הקברות לקבור מתים שלהם, שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין שהוא מותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות, וכל כהן שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור, ומתיר כניסת כהנים לבית הקברות, שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריהם, וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם. ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (נ"ז א') בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בה והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם, ודלמא כהן טמא הוא, דנקיט תרומה בידיה, ודלמא תרומה טמאה היא, דקא אכיל מינה, אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זו הראיה מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה, אם הם סבורים כדעת ר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן, ושמא כך הם דורשין להחלו בכל כהן טמא ואפילו נטמא למחר, ולית להו מדרש לה יטמא ואינו מיטמא לאחרים עמה, ומשום הכי מקשינן ודלמא כהן טמא הוא ותוספת טומאה לדידהו לית להו. אבל הסוגיות שהזכרנו כולן כדברי ר"ט הן והלכה כמותו.
והא דקתני התם באבל היו שם שני דרכים כו' והוינן בה בגמ' בפ' מי שמתו (ברכות י"ט ב') עלה דההיא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ומתרצינן עלה תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן כלומר דכבוד הבריות דוחה ל"ת של דבריהם ואינו דוחה ל"ת של תורה.
ואיכא לעיוני בההיא שמעתא, דהדרינן התם ואקשינן ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול אף למת מצוה כן ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ומפרקינן שאני התם דכתיב ולאחותו, ואקשינן ונגמר מינה, שב ואל תעשה שאני, הדין הוא גמרא דכתיבא בנוסחי, ואיכא נוסחי עתיקי דמוספי וגרסי וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, ורבינו האי גאון ז"ל כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאוי דטומאה נדחין מפני כבוד הבריות, דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הן, ואידחיא לה כולה סוגיא דלעיל דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, ומדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל אפי' בשאין בהם פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא, וזו קולא קשה מאד.
ברם נראין דברי רש"י ז"ל שכתב ומטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למת מצוה דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן, דהתם לאו כבוד הבריות דחי את ל"ת דידי' דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט, אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, ע"כ דבריו ז"ל. פי' לפירושו דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא ומפיק מיניה מת מצוה, הא ליתיה ללאו אלא בשאר מתים, לא יטמא אלא למת מצוה או לקרובים, וכה"ג לאו דיחוי הוא דחד שמא הוא, ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי, אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם, אבל עשה דפסח אי נמי סדין בציצית, כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא, כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית ודחי להו כי האי גוונא מיקרי דיחוי, דהא איהו גופיה מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית כי לא עבר עלייהו כלום, הילכך כי עבר עלייהו בלאו אי נמי בעשה, מצוה הוא דדחיא להו.
ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דמס' יבמות (ז' א') דאמרי' התם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ויבמה האסורה עליו איסור ערוה אינה עולה ליבום, והיא גופה מצות יבום ל"ת של כרת הוא, דאשת אח כרת יש בה, אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי דהא ליתי' אלא בהכי, וערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום [נ"א בכת"י, אלא במקום שיש בנים, ולגי' זו צ"ל: הא במקום שאין בנים לייבם כו'.] שאין בנים ליבום, וליתי' לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי מיבם אלא בהכי. וה"נ לגבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתי' ללאו בהכי, והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מינה דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ודשאר מצות, וא"ת ל"ת דטומאה מיהת לידחי, כגון בא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, דהכא והכא כבוד הבריות הוא, כיון דליכא למיגמר שאר לאוין מיניה דין מיוחד הוא כמת מצוה דומיא דקרובים, ולא ילפינן מיניה אלא בדלא אפשר אלא ביה, שכך התיר הכתוב מת שאין לו קוברין.
ועכשיו עמדה הסוגיא שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה, אבל של דבריהם דוחה הוא כמשמעה וכהצעתה.
וכבר היו מתירין כניסת כהנים לבית הקברות מפני זה שאמרו שם בגמ' בפ' מי שמתו (י"ט ב') מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ומיעוט אין בהם וגזרו על שיש בהן אטו אין בהן ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן, וזה הטעם מתיר להם כניסת כהנים לבית הקברות לכבוד מתי מצוה שלהם דאיסור של דבריהם הוא ונדחה מפני כבוד הבריות, ולזו הדעת אף כהנים אחרים יכנסו עמו כענין שאמרו בא בטמאה באין עמו בטמאה בבית הפרס דרבנן משום כבודו, וזה ההיתר אפשר היה לפי מה שהיו רבותינו ז"ל נוהגין בדרכי קבורה שהיו עושין ארונות שיש בהן חלל טפח ויש ביציאתן פותח טפח ולא היתה טומאה בוקעת ועולה, אבל עכשיו לפי מה שנוהגין דורות הללו לעשות קברים סתומים אפי' יש בהן חלל טפח כיון שאין ביציאתן פותח טפח טומאה בוקעת מהן ועולה, ומשניות מפורשות הן דתנן בפ' שלישי ממס' אהלות (מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית, יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס, יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס. אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא, ופי' ביב שהוא קמור, שראשו אחד כנוס לתוך הבית ויש בביב פותח טפח וביציאתו כלומר בפתח שלו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור, אבל יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אפילו אינה כנגד הבית אלא בראשו האחר שהוא חוץ לבית, הבית טמא לפי שהטומאה מתפשטת בכל הבית הואיל ויש בו פותח טפח ואינה יכולה לצאת לפי שאין ביציאתו פותח טפח והיא בוקעת ועולה, ואם אין בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח וטומאה בתוכו, אינה בוקעת ועולה אלא כנגד הטומאה, לפיכך אם היתה הטומאה חוץ לבית בראש הביב היוצא הבית טהור. וכן שנינו שם (פ"ז מ"א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום, וטומאה דאורייתא היא דתניא בספרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח, ומכאן אתה דן לקבר כו', ותניא נמי התם או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח וכו', שמעינן מינה דקבר סתום מטמא כל סביביו ומטמא באהל, וכן אמרו בגמ' בפ' (לא יחפור) [השותפין] (י"ב ב') בבית סתום פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. ועכשיו נתברר מה שהזהרנו על הכהנים שלא ליכנס לבית הקברות לקבורת מתים שלהם, וכן הלכה.
<h2>דף מג:</h2>
ואיזהו מת מצוה כדתניא (יבמות פ"ט ב') איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, פי' מת מצוה זהו שמצאוהו בדרך או בעיר של גוים ואין לו קוברין שאסור לזה שמצאו להניחו אפילו לילך לעיר להביא לו קוברין, אלא יטמא בעצמו ויקברנו אפילו כהן גדול והוא נזיר ואפילו הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, אבל אם היו ישראל קרובין למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונין לו ובאין לקברו, אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והן קוברין. וכענין הזה ברייתא זו שנויה בירושלמי [נזיר פ"ז ה"א] בפרק כהן גדול ונזיר, דגרסינן התם איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין, באו בני העיר הרי זה מושך את ידיו, עד היכן עד כדי נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, כשאינם צריכין לו אבל היו צריכין לו לא בדא, בשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו לא בדא, ושאין כבודו לכן אבל אם היה כבודו לכך לא בדא. והנשיא כבודו לכך. ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. כד דמך ר' יודן נשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף ר' חייא בר בא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דצפרין וסאביה. והא דגרסינן ביבמות בפרק האשה רבה [פ"ט ע"ב] גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה והוינן בה אמאי מיטמא לה כיון דמדאורייתא לאו אשתו היא ומפרקינן משום דהויא לה מת מצוה, ואקשינן והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, ומפרקינן הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה, ויש לומר דהתם מלתא בעלמא קאמר לומר דודאי אין לה קוברין לזו, שהבעל אינו קובר ולא קורא, אלא אפילו היא עצמה קוראה אין אחרים עונין אותה לבא ולקברה, שאין בני המשפחה שומעין שיקברו הם ונחלה של משפחה הוסבה אצל הבעל שאינו מהם, וכל שכן אחרים שאינן קרובין שאינן נזקקין להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשין וקרובים, וכיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואפי' כשימצא אחרים, כדי שתהא קבורה מזומנת לה ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בכל מקום. ועל דרך זה נמי התירה תורה טומאת קרובים. והיינו דאמרינן בפרק שלשה מינין (נזיר מ"ג ב') קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה הכי נמי דלא ליטמי ליה אמר ליה מת מצוה קא אמרת השתא י"ל באחריני מחייב באבוה לא כש"כ, ואקשינן והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והאי הא אית ליה ברא, פי' וכיון שיש לו בן הבן קורא ואחרים עונין אותו שמשתדל לקברו ע"י קרובים ובני משפחה, ופרקינן כיון דאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי, שהרי אין בני משפחה בכאן ואחרים ההולכים עמו בשיירא אין עונין אותו לקבור אביו והוא לא יתעסק עמהם בקבורתו.
למדנו עכשיו שכהן שמצא מת מוטל בדרך או בעיר של גוים זהו מת מצוה ואסור לו לפרוש מן המת כלל, אלא קורא משם, אם באו כדי קבורה מושך את ידיו ואם צריך להתעסק עמהן אפילו לנושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן מטמא לו וקובר עמהם. במה דברים אמורים בשאינן צריכין לו ואינם מכירים אותו דמחזקינן ליה בדלא קרי ותני, אבל היו מכירים וצריכים לו כולם לשיפורי וכיוצא בהם מטמא כהן עמהם, ואם היה אדם חשוב ביותר כגון הנשיא וכיוצא בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה וכבודו בכל אדם שיטמאו לו הכל, מטמא לו הכהן עם כולם דכיון דמת מצוה הוא וקבורתו מוטלת על המוצאים אותו, אין הכהן מטיל המצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל, אלא קוברין אותו לפי כבודו בכהנים ובכל אדם. ומה ששאלו עוד מהו שיטמא אדם לכבוד הנשיא. בשאינו מת מצוה קאמר כגון שמת בעיר ויש לו קרובים וקוברין, ואעפ"כ התירו אצל נשיא שיטמאו לו הכל, וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשין וקרובין אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובין ויטמאו לו, והיינו נמי דאמרינן בגמרא דילן בפ' אלמנה ניזונת (ק"ג ב') אותו היום שמת רבי בטלה כהונה והיינו נמי דאמרינן בפסחים (ע' ב') כגון שמת נשיא ואיטמו להו רוב הצבור. ושאלו בירושלמי בתלמיד אצל רבו אם מטמא לו לכבוד ולא איפשטא, הילכך לא יטמא במקום קוברים.
ירושלמי בנזירות (פ"ז) המוצא מת מצוה ה"ז מטפל בו וקוברו במקומו, אימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום ה"ז מביאו למקום בית הקברות וקוברו, א"ר עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעה מילין עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי לפני ר' אליעזר ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלים עליך כאלו היית שופך דמים, אמרתי מה אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה, מאותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים. הוא היה אומר דלא משמש חכימיא קטלא חייב. מת מצוה קנה מקומו ד' אמות אפילו בשדה מלאה כורכמין שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ואיתמר בפרק מרובה (פ"א ב') בגמרין תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוץ לארץ, ואם היה מוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפנהו בכל מקום שירצה, שדה ניר ושדה בור קוברו בשדה בור וכו'.
באבל (פ"ד) תניא הכל מטמאין, כהן גדול ונזיר ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר מפני שזה מביא קרבן על טומאתו וזה אינו מביא קרבן על טומאתו, וחכ"א יטמא נזיר ויביא מאה קרבנות ואל יטמא כהן אפי' הדיוט שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם זה קדושתו קדושת עולם וזה אין קדושתו קדושת עולם, הכל מודים כ"ג ומרובה בגדים מטמא המרובה בגדים, מרובה בגדים וממונה מטמא ממונה, ממונה ומשוח שעבר מטמא משוח שעבר, משוח שעבר ומשוח מלחמה מטמא משוח מלחמה, משוח מלחמה וכהן הדיוט מטמא כהן הדיוט, כהן הדיוט ולוי מטמא לוי, לוי וישראל מטמא ישראל, ישראל וממזר מטמא ממזר, אם היו שניהן שוים מטמא זריז, אם היו שניהם זריזין מטמא איזה מהם שירצה. מצאו בין שדה בור לשדה ניר קוברו לשדה בור, בין שדה ניר לשדה זרע קוברו בשדה ניר, בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע, בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן, אם היו שתיהן שוות קוברו בקרובה שבהן, אם היו שתיהן קרובות קוברו באיזה מהן שירצה. אמר ר' עקיבא זו היתה תחלת תשמישי לפני חכמים כו'.
בירושלמי התם [נזיר פ"ז ה"א] מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. תני ר' יוסי קמיה דר' יוחנן כשם שאדם מטמא על מת מצוה כך אדם מטמא על אבר מצוה, אמר לו ר' יוחנן ויש כאן, פי' וכי יש כאן מת שיטמא לו, ומפרקינן ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא תפתר בחוזר, כלומר אין נעשה מת מצוה מתחלה אא"כ מצא ראשו ורובו אבל מצא ראשו וקברו חוזר אפי' על אבר ממנו וקוברו עמו. ובאבל תניא לעולם אינו מת מצוה עד שימצאו ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו.
ותניא (נזיר מ"ג ב') לה יטמא ואינו מטמא על אבריה שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו, כך כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ולא מחוורא שמעתי', דגרסינן בנזירות אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מאי טעמא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, פירוש אע"פ שמצא ראשו, דכיון שאינו כברייתו אינו מטמא לו וכש"כ חסר ממש, אמר לי' רב המנונא אלא מעתה קא אזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישא דאבוה הכי נמי דלא ליטמי לי', א"ל מת מצוה קא אמרת השתא יש לומר באחריני מחייב באבוה לא כש"כ כו', ומקשינן עליה דרב מהך מתניתא לה יטמא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאבריה לפי שאין אדם מטמא על אבר מן החי של אביו אבל מטמא על עצם כשעורה מן המת של אביו קשיא לרב, ומסקנא רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של ר' יצחק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר, וקיימא לן מעשה רב, ועוד דרבים נינהו ולא דחינן ברייתא דרבים מפני מתניתא דיחיד דלא מפרש בה מאן קתני לה, דלמא ר' יהודה היא דפליג התם בחוזר, ועוד כיון דלא אשכחן אמורא דפליג עלי' דרב חסדא אמר רב קיי"ל הלכתא כבתראי, ואע"ג דתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב לה יטמא לה מטמא ואינו מטמא לאבריה פרט לכזית מן המת ומלא תרווד רקב אבל מטמא הוא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנינו ולרוב מנינו, וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' יחיד במקום רבים כדמוכח ביבמות בפרק הבא על יבמתו (ס' א') אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מכללא דמשנת ראב"י קב ונקי, דהא רב גופיה אית לי' משנת ראב"י קב ונקי כדמוכח התם ביבמות והכא לא סבר לי' כוותי'. אלמא לא מסתבר טעמיה, אי נמי הך מתניתא דראב"י רב כהנא הוא דתני לה ולא מיתניא בסתמא דתלמודא, ורב לא תני לה ולא סבר לה, דכל מתניתא דלא מיתניא בדבי רבי חייא ור' הושעיא לא מותבינן מינה בבי מדרשא, הילכך לא עדיפא למידחי מעשה דרבים ומימרא דרב חסדא ורב דקי"ל בכל מקום הלכה כאמוראי, וכש"כ דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא, וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן הלכה.
אלא מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מיטמא לו, שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינא בי' לאביו, אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו כיון שהוא לאחר מיתה בשלמות שהיה בו מחיים קרינא בי' לאביו, והדבר צריך הכרע.
ולענין מת מצוה אפילו נחתך ראשו ואפי' חסר, כל שמצא ראשו ורובו מטמא לו, והוא הדין בשדרה וגולגולת ורוב בנינו ורב מנינו של מת דגוף חסר חשיבי לענין טומאה, אבל אברים לא כדכתבינן לעיל.
(תו"כ פ' אמור) בעמיו בזמן שהן עושין כמעשה עמיו ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור. באבל (פ"ד) תניא עד מתי מטמא להן ר"מ אומר כל אותו היום ר' שמעון אומר שלשה ימים רבי יהודה אומר משום ר' טרפון עד שיסתום הגולל, מעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר"ט וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו חצר הקבר ויראה, והלכה כר' יהודה שאמר משום ר"ט, ושמעינן מינה טעמא דנסתם הגולל הא כל זמן שלא נסתם הקבר מטמא ונוגע במת שלו בין לצורך בין שלא לצורך כמה שירצה.
<h2>דף מז.</h2>
תניא בספרא [ריש פרשת אמור] ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן בני אהרן אינן מטמאין למתים אבל מיטמאות הן בנות אהרן למתים. בני אהרן יכול חללין ת"ל הכהנים יצאו חללין, ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן. בפרק דיני ממונות (ה' ב) רבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות א"ל לאו בן איש פלוני כהן אתה א"ל אבא גבה עינים היה נתן עיניו בגרושה וחללו. ותניא (תו"כ פ' אמור) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם של מת ת"ל לנפש, וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש, ומנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל לנפש, בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה. ותנן נמי (נזיר מ"ז א') כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וכו'.
